במשחק נגד הקליפרס הלילה יוטה הופיעה עם קבוצה טובה אבל ללא אף כוכב-על. פעם היו לה שניים כאלה, ולכבוד הצלחתם בפלייאוף, מגיע שניזכר בהם!

1.סטוק אדיר

יוטה ג'אז – יוסטון רוקטס

ג'ון סטוקטון שובר את שיא האסיסטים,

סולט לייק סיטי, 1995

ביום הדראפט של יוני 1984, יום חם ורטוב בניו-יורק, ישב ג'ון סטוקטון – בוגר טרי של גונזגה, המכללה הפצפונת שבעיר הולדתו ספוקיין, מדינת וושינגטון – במדיסון סקוור גארדן, כדי  להיות שם אם מישהו יבחר בו בסיבוב השני או השלישי של הדראפט. הוא ישב, נחבא אל הכלים כאילו הוא לא שייך לכאן, ונראה כדמות לא שונה בהרבה מעשרות עורכי הדין הצעירים והסטודנטים לרפואה שקפצו לגארדן בהפסקת הצהריים בשביל לחזות בתוצאות הדראפט. איש לא חשד שהלבן החיוור הנמוך הוא בין המועמדים להיבחר.

פתאום, בסיבוב הראשון, כשהגיעו לבחירה מספר 16, הודיע דייב גאביט: "יוטה ג'אז בוחרת את ג'ון סטוקטון". רוד האנדלי, שחקן העבר המטורף ופרשן הטלוויזיה של הג'אז, שידר לסולט לייק סיטי: "זה עתה בחרנו בג'ון גונזגה, מסטוקטון. סליחה, ג'ון סטוקטון מגונזגה…" הוא לא עשה זאת בכוונה. במשך שנים התבלבלו בשמו של המאסטרו הייחודי של הג'אז, האלמוני שהיה לפוינט-גארד הטהור הטוב בהיסטוריה של הכרורסל, כשרק בוב קוזי ואייזיה תומאס מגרדים את התואר.

כמה דקות אחרי הבחירה ניגש סטוקטון אל האנדלי ושאל אם ביוטה כולם צורחים בוז בגלל בחירתו. "אר יו קידינג?" עונה האנדלי, "הם לא צורחים BOO, הם שואלים WHO?".

אז אותו ג'ון גונזגה, סליחה, סטוקטון, ה-WHO? המפורסם בעולם, שבר לפני שבוע את שיא האסיסטים של מג'יק ג'ונסון שעמד על 9,921 לקריירה. כשנשארו 7:25 דקות לסיום המחצית נגד יוסטון השווה סטוקטון את השיא עם אסיסט לתום צ'יימברס, ועם 6:23 דקות לסיום המחצית הוא שבר את השיא עם האסיסט ה-9,922 שלו לאדם המתאים לכך ביותר – מסירה ל"דוור" קרל מלון. אותו מלון שסטוקטון יכול למצוא על הפרקט לעוד אסיסט נפלא בעיניים עצומות.

המשחק נעצר. מג'יק צלצל לאחל הצלחה ל"פלימייקר הגדול בהיסטוריה". אולי הוא היה יכול גם להוסיף שאם היו לסטוקטון רצים לפאסט-ברייק כג'יימס וורת'י או ביירון סקוט, כמו שהיו למג'יק, או שחקן פוסט-אפ כמו קארים עבדול ג'באר, שיאו כיום היה כבר בסביבות ה-11 אלף, המספר שיגיע אליו בעונה הבאה.

אם הפוינט-גארד הלבן והצנום הזה (80 ק"ג היושבים על 1.85 מטרים) בן ה-32 ימשיך לשחק עד גיל 36, ולשחקן שבעשר עונות שיחק ב-885 משחקים מ-859 אפשריים (החמיץ רק ארבעה בגלל נקע בקרסול) זהו דבר צפוי בהחלט – הוא יגיע ל-15 אלף אסיסטים.

קשה להאמין שהסטטיסטיקות הבאות, מלבד שיאו האחרון, שייכות לשחקן הפחות ידוע בדראפט של 84': במשך שבע שנים רצופות היה סטוקטון מלך האסיסטים של הליגה, והעונה יעשה זאת בפעם השמינית וישתווה לבוב קוזי. הוא מחזיק בשיא האסיסטים לעונה (1,164), שיא קריירה לעונה בממוצע אסיסטים למשחק (14.5), ושיא בממוצע כללי לקריירה (11.5).

הוא שבר את גבול ה-1,000 אסיסטים לעונה שש פעמים, כשהיחידים בהיסטוריית ה-NBA שחילקו 1,000 בונבונים בעונה היו קווין פורטר ב-78' ואייזיה תומאס ב-84'. הוא מחזיק בשיא הליגה ביחס אסיסטים לאיבודי כדור (4.6 ל-1), נבחר שבע פעמים לאול-סטאר (ול-MVP לפני שנתיים), מחזיק בשיא אסיסטים במשחק פלייאוף (24, עם מג'יק), ושיאו האישי למשחק רגיל הוא 28. סטוקטון הוביל את הליגה בגניבות ב-1989 עם 3.21 למשחק, ועל פי הקצב שלו כרגע, ישבור את שיאו של מוריס צ'יקס כמלך הגניבות של ה-NBA (עם 2,310 גניבות) באפריל העונה.

עד ה-NBA בילה סטוקטון את כל חייו בקילומטר מרובע בספוקיין, בין ביתו, בית הספר העממי, התיכון והפאב של אביו ג'ק, "ג'ק אנד דן טברן" (פרנק ליידן, מאמנו לשעבר: "למה לא אוהב את סטוקטון? הוא אירי ואביו בעל פאב") , וגונזגה קולג', הקטן ביותר בין מכללות הליגה הראשונה של ה-NCAA.

סגנון משחקו הוא מהסוג הישן של הפליימייקר בעולם כדורסל חדש: חוץ ממנו, כל הפוינט- גארדים האחרים כקווין ג'ונסון, פני הרדאוויי או גארי פייטון הם קודם כל קלעים וחודרים, ורק אחר כך מוסרים. אצלו, בונבון חשוב יותר מחץ. לזה נולד וזה תפקידו. הוא לא השחקן הטוב ביותר בפוינט-גארד – מג'יק ואוסקר רוברטסון היו טובים ממנו כללית – אבל מג'יק וביג-O לא היו פליימייקרים. הם היו שחקנים.

גם לקבור את העור הוא יודע אם צריך, תודה: ארבע עונות הוא שבר את מחסום ה-17 נקודות בממוצע למשחק (כשממוצע הקריירה שלו עומד על 13.3), אבל בדיוק הטוב ביותר בין כל הפוינט- גארדים – 52 אחוזי קליעה! אם נזכור שהוא לא פליימייקר מהסוג החודר, ורוב נקודותיו באות ממרחק או חצי-מרחק, ה-52 אחוזים הופכים לאחוז דיוק מהמם עוד יותר. גם אחוזיו מהשלוש ומהקו (82 אחוזים) הם בין הטובים בליגה.

זהו שחקן המופיע לכל אימון בזמן, עובד יותר מכולם, לא נותן כותרות לעיתונים ולא מתעסק במה שכתבו או לא כתבו עליו, ואף פעם לא דורש לדון מחדש בחוזהו. זהו שחקן שלבדו הרכיב את כל האינסטלציה בביתו החדש בספוקיין (וכן את השטיחים מקיר לקיר). זה לא שעם חוזה של 2.5 מיליון לעונה אין לו די ירוקים לשלם לעבודות תחזוקה, אלא מכיוון שהוא קאנטרי-בוי בנשמתו, איש כנסייה שמשפחתו וביתו חשובים לו מכל, והוא אוהב להיות ב"קשר פיסי" עם ביתו, כדבריו.

סטוקטון הוא שחקן המצמצם את המשחק למינימום: כדרור, חצייה, מסירה או כדרור, חצייה, זריקה. את ה"פיק אנד רול" עם מלון הוא מבצע טוב מכולם, בהווה או בעבר. הוא משחק תרגילים שמאמנים תמיד מציירים על מפיות נייר במסעדות בדיוק מדהים. תשרטט תרגיל, תבקש ממנו לחתוך ב-60 מעלות, והוא יחתוך ב-60 מעלות. לא ב-55 ולא ב-65. הוא היחיד בליגה המסוגל למסור מסירת שתי ידיים, מהסוג שפעם מסרו בוב קוזי ודיק מקגווייר, כמו שמלמדים בקורס למאמנים בווינגייט. הוא מכדרר בקצות אצבעותיו (תודות לכפות ידיו הגדולות מאוד) כמו ש"ביג-O" היה מכדרר. הוא רואה את כל המגרש ויכול לתאר לך בדיוק של וידאו היכן היה כל אחד בשנייה זו או אחרת.

הוא מכיר את נקודות החוזק והחולשה של כל שחקן ומתאים לכך את משחקו. כשאיטון הענק היה הסנטר שלו, הכדור תמיד הגיע לכיוון כתפו הימנית, המקום היחיד שבו היה מסוגל לתופסו. הכדור לדוור תמיד מגיע בזמן השעטה, 1.20 מטרים לפניו, ולכדור הזה מגיע מלון בלי להאט עשירית שנייה או לקצר רבע צעד. בדיוק במקום הנכון ובדיוק במאית השנייה הנכונה. בקיצור, הוא האב טיפוס של פוינט-גארד המתרגם את ספר הכדורסל לפרקטיקה על הפרקט.

למרות הכל, הוא היה ונשאר אנונימי ביותר בליגה. ב"נבחרת החלום" בברצלונה ביקש ממנו אוהד מקומי שלא זיהה אותו, אם יוכל בבקשה לצלם אותו עם צ'ארלס בארקלי. בשדה התעופה ניוארק הוא פעם התבקש "לחכות עד ששחקני הג'אז יעברו את הביקורת". הוא נראה יותר כנער המשלוחים המביא פיצה הביתה מאשר גדול הפוינט-גארדים במשחק.

הוא גאון כדורסל העושה את כל הדברים הקשים במין קלות משגעת. הקהל הרחב נהנה יותר מקיי. ג'יי. ופריצותיו או מה"קרוס-אובר" של טים הרדאווי, אך טהרני הכדורסל מעדיפים את סטוקטון. אתו הם רואים סימפוניה. אתו הם רואים את הטוב בהיסטוריה בהשגת "שניים לאחד" בסוף הרבע עם 40 טיקים בשעון, וסטוקטון תמיד יודע לתת לקבוצתו שתי אחזקות כדור לעומת אחת של היריב.

רד אורבך אמר פעם שהמסירה הטובה היחידה היא המסירה הנתפסת. את מסירותיו של סטוקטון, כמו של ג'ו מונטנה, תופסים. אף שאין בהן ספירלה יפהפייה, ואף שהן לא נראות כמשהו מיוחד. זהו סטוקטון: אף פעם לא מתעייף, אף פעם לא מבזבז תנועה. אף פעם לא בוכה ומתלונן. משחק ונותן לזברות לעשות את עבודתן, כשמשחקו פשוט ויעיל בלי לבצע הטעיות, בלי "DRIBBLE SPIN" בלי "CROSSOVERS" ובלי "WRAPAROUNDS". אלו מצויים בארסנל שלו, אך הוא מעדיף את הדרך הפשוטה לחלק עוד סוכריה.

תום צ'יימברס אמר עליו: "שיחקתי עם הרבה פוינט-גארדים, אבל הוא היחיד שאתו אתה יודע שאם אתה בריצה, או אם אתה חופשי, המסירה תגיע אליך. זוהי אקסיומה". את המחמאה הגדולה מכולן נתן לו השבוע בוב קוזי, אמן המסירה של העבר: "הוא פרופסור החלוקה. הוא אחד היחידים החושב מסירה לפני זריקה. הוא שחקן הכדורסל הטהור הגדול מכולנו, המודל מספר אחת בעולם לאיך וכיצד המשחק הזה אמור להיות משוחק".

***

ג'ון סטוקטון, לבן, אטי ונמוך (1.85 כאמור), סיים קריירה של 19 שנה (פרש ב-2003) אותה העביר  בקבוצה אחת – יוטה ג'אז. נאמנותו למקור היא אחת מתכונותיו היציבות ביותר. הוא מחזיק בשיאי ליגה באסיסטים (15,806) וגניבות (3,265). הוא סיים קריירה של 19 עונות עם ממוצע של מספרים כפולים "(דאבל-דאבל") בנקודות (13.1 למשחק) ואסיסטים (10.5 בונבונים למשחק). הוא שני רק לקארים במספר המשחקים ששיחק, כשבקריירה של 19 שנה החמיץ רק 22 משחקים!

סטוקטון הוא חבר ב"50 הגדולים" ובעל שתי מדליות זהב באולימפיאדות של 1992 ו-1996. שיחק ב-10 משחקי אול-סטאר ונבחר כ-MVP ב-1993.

מובן שהוא מולטי מיליונר שגר בבית מרווח – אך לא ארמון – שבנה קרוב להוריו בעיר ספוקיין, וושינגטון, שם נולד וחי כל חייו. הוא נשוי לנדה סטפוביץ', בתו של מושל אלסקה, עם שתי בנותיו וארבעת בניו. מאז שפרש הוא לא הופיע אפילו פעם אחת בטלוויזיה ככוכב אורח והעדיף לפרוש בפשטות לחיי משפחה שקטים ואלמוניים.

2. דוור אחר

קרל מלון הופך לכוכב על בליגה

סולט-לייק סיטי, יוטה, 1995

מי שביקר פעם במדיסון סקוור גארדן יודע שמולו, בהשדרה השמינית, ניצב בניין הדואר המרכזי של מנהטן. בראש הבניין המפואר מתנוססת כתובת ענק: "לא גשם ולא שרב, לא שלג הרים ולא חום המדבר ימנעו מהדוור האמין שלנו להביא את הדואר לכתובת הנדרשת".

המוטו הזה כאילו נכתב במיוחד בשביל דוור אחר, קרל "MAILMAN" (דוור) מלון, הפאואר-פורוורד הטוב בליגה ואחד הטובים אי-פעם. כולם עולים ויורדים, ורק מלון נשאר. תראו מה עשה העונה: 26.5 נקודות ממוצע (רביעי בליגה אחרי שלושת הסנטרים הגדולים שאקיל, האדמירל והחלום); ממוצע קליעה מצוין של 54 אחוזים (עשירי), ו- 10.3 ריבאונדים (עשירי). אמינות אתם רוצים? קביעות? אז הנה העונות מ-1988 עם ממוצעי 27.7, 29.1, 31.0, 29.0, 28.0, 27.0 ו-25.2. רק בשנתו הראשונה והשנייה בליגה היה 14.9 ו-21.7. בסך הכל ממוצעו בעשר שנותיו בליגה (כולל השנה) הוא 26.1. ובאילו אחוזי קליעה? 53 אחוזים! ממוצע הריבאונדים שלו לעשר שנים אדיר אף הוא – 10.9! בפלייאוף הוא טוב אפילו יותר: בתשע שנות פלייאוף קלע בממוצע 27.3 נקודות עם 11.4 ריבאונדים.

הוא נכלל בחמישייה הראשונה של הליגה בבחירת סוף העונה כל שנה מ-1989, והעונה ייכנס לחמישייה הראשונה בפעם השביעית ברציפות. הוא היה חלק מנבחרת החלום בברצלונה וה-MVP של האולסטאר ב-1989 ו-1993 (חבר ב"חמישיית המערב" בכל שבעת האולסטארים האחרונים, אם כי ב-1990 לא שיחק בגלל פציעה).

שוחחתי עמו פעמים רבות. הוא אחד השחקנים הפיקחים, האמיתיים והמיוחדים בליגה. כשאתה מראיין אותו הוא עונה תשובה ישירה לשאלתך או אומר, "מצטער. אני מעדיף לא לענות לשאלה הזאת". הוא עבר כברת דרך ארוכה מאז היה הסטודנט שעזב את לואיזיאנה-טק בשנה השלישית עם ציון ממוצע של "מספיק בקושי" – עת נבחר על ידי יוטה בדראפט של 1985 כמספר 13 וכרוקי ששאל עם בחירתו, "יוטה היא עיר או מדינה?" היום הוא איש עסקים מתוחכם המנהל כל משא ומתן חוזי בעצמו. "למה אתן לאיזה עו"ד ממושקף ושמן מתנה של שני מיליון דולרים? מה הוא יכול לעשות שאני לא יכול?"

יש לו חברת הובלות מצליחה ביותר, כיאה לדוור החייב לשלוח חבילות שיגיעו בזמן. רכב הדגל שלו הוא משאית ענק שעליה כתוב באותיות קידוש לבנה  "MAILMAN DELIVERS".

ראיתי אותה בלובי הענק של ה"דלתא סנטר" באול-סטאר. מפלצת מצופה כרום, 28 גלגלים ומנוע אדיר. בתא הנהג מערכת סטריאו, פאקס, טלוויזיה, מיקרוגל, מיטה ושירותים. גם מטוס פרטי דו מנועי כלול ברכושו הפרטי – בכלל זה ג'קוזי ושאר פינוקים – שהוא מטיס אותו בעצמו בכל המערב.

הוא מאושר ביוטה, מדינת המורמונים שלא כל כך אוהבת שחורים. "אותי קיבלו כבן. זהו ביתי. אני לא רוצה ללכת לשום מקום אחר. אמנם לא אשכח לעולם מהיכן באתי (סומרוויל, לואיזיאנה, 900 תושבים) אך לעולם לא אוכל לחזור לשם".

הוא אחד השחקנים החייכניים ומלאי הומור בליגה. מדבר נון-סטופ ועל כל נושא בעולם. באול-סטאר הוא שאל אותי על "גאזה סטריפ" ו"מה ההבדל בין ערבים לפלשתינאים?" מדבר ברצון על ניסיון העבר שלו להתחרות בתחרות "מר עולם", או על היום שבו כמעט הוצע לו חוזה בליגת המשנה בבייסבול לאחר שחבט 32.4 אחוזים (מצוין!) בתיכון, ועל איך שכמעט חתם על חוזה לקרב אגרוף מקצועני בהשפעת אנג'לו דאנדי, אחד ממאמני האגרוף הגדולים בהיסטוריה.

הוא ידבר על מוסיקה ופילוסופיה, בוסניה וזיהום אוויר. הוא ידבר מעתה ועד הודעה חדשה על הטירה היפהפייה שלו הצופה לעבר "האגם המלוח" (סולט לייק), שבה הוא חי עם אשתו המהממת ביופיה ובנותיו. הוא ידבר גם על שלושת כלביו, שלושת חתוליו, האיגואנות, הנחשים והתנינים באגם הפרטי שבחצרו. הוא ידבר על כל נושא שבעולם. כשאמרתי לו שסולט לייק הוא אגם מתוק לעומת ים המלח שלנו, הגיב: "באמת? לא חשבתי שדבר כזה ייתכן. אצטרך לבקר שם יום אחד. היי, זה לא המקום שבו היו סדום ועמורה?"

הוא אפילו ידבר איתך על הדבר היחיד שעדיין אין לו – טבעת אליפות: "אני מקווה שזה יקרה העונה. עד העונה חסרו לנו תמיד 3-2 שחקנים. העונה, עם ספנסר, בנואה, ג'ף הורנסק וכמובן סטוק, יש לנו סיכוי. אבל אם לא, לא יקרה שום דבר. אשאר שלם עם עצמי. אדע שנתתי הכל. אני לא יכול להשפיע על מה שלא תלוי בי. אם אסיים קריירה ללא טבעת, לא אהיה הראשון ולא האחרון".

אבל פלטון ספנסר, הסנטר הלגיטימי היחיד של יוטה, פצוע. סטוקטון הוא אמנם הפוינט-גארד הטהור הטוב בליגה, והורנסק יושב על 16.9 בממוצע, אבל אנטואן קאר, תום צ'יימברס ובלו אדוארדס מזדקנים. את ג'יימס דונלדסון הם הוציאו מבית זקנים ואדם קיף עדיין לא התבשל. ההרגשה היא שאין להם זכות לרוץ ראש בראש עם פניקס על המקום השני במערב עם צוות כזה. אבל אז אתה נזכר שיש להם את הצמד-חמד הגדול בתולדות המשחק, "מלון את סטוקטון"|. ואז אתה נזכר שאין עוד דוור (דבר) כזה, "אין להם זכות".

***

מלון סיים את הקרירה עם צ'ארלס בארקלי כשני הגדולים ביותר שלא השיגו תואר. הוא עבר ללייקרס כדי להיות גלגל עזר לשאקיל ולקובי, אבל העסק לא עבד והוא פרש בלא טבעת אליפות. אבל הוא פרש עם רשימת הישגים אישיים מופלאה: אחד מ"50 הגדולים"; פעמיים MVP של הליגה; 11 פעמים בחמישייה הראשונה של האול-סטאר (13 פעם בסך הכל); שני בכל הזמנים במספר נקודות כולל (36,928 לעומת 38,387 של קארים); 15 עונות עם ממוצע של 20.0 לפחות (ממוצע קריירה של 25.0); מחזיק בשיא עונות שבו קלע לפחות 2,000 נקודות לעונה (15) ועוד 14 הישגים המעמידים אותו בין עשרת הראשונים בקטגוריות השונות. עד השנים האחרונות, כששאלו מי היא "חמישיית כל הזמנים" שלי, תשובתי הייתה אחת: ג'ורדן ומג'יק מאחור, לארי בירד הסמול-פורוורד, אלג'ין ביילור בפאואר-פורוורד ווילט צ'מברליין בסנטר ככל שעוברות השנים אני נוטה להאמין יותר ויותר שאולי דווקא קרל מלו חייב להיות בפאואר.

אבל הישגו הגדול ביותר של מלון, הישג שעשה אותו "גיבור אמריקאי", היה עזרתו לקורבנות הסופה בניו-אורלינס בקיץ 2005. קרל, בן לואיזיאנה, לקח את האסון ללב. בלי שהתבקש הביא את כל צי המשאיות שלו, כולן עמוסות לעייפה מכל טוב, וחילק הכל חינם אין כסף לתושבים. כשהמשאיות התרוקנו הוא ציווה על הנהגים לחזור למחסנים לסיבוב נוסף ולהופיע שוב עמוסות באוכל, לבוש ושאר מצרכים. אמרו עליו שבמשך כל התקופה הוא פעל כ"צלב האדום" של אדם  אחד.